איך לשמור על מה שהשגנו בעידן ה"פוסט קורונה"? בערנות רבה.
הקורונה מכונה בפי נגיף האימה משום שזהו יצור שאינו נראה ולכן הוא מזמין חרדות, פנטזיות, התרוצצות, בלבול, אובדן זהות בעיני עצמנו וביחס לסביבה. מתוך המצב הזה נוצרת טראומה קולקטיבית שהנרטיב שלה קיים בתרבויות שונות וגם אצלינו – סוף העולם, אפוקליפסה.
אפוקליפסה מוגדרת כך: קץ העולם קרוב. מעטים יוותרו בחיים כדי לחזות בלידתו של עידן חדש ונשגב. העולם הישן, המלא צער ומכאוב, יקרוס תחת כובד רשעותו ותחתיו יקום עולם חדש בכל המובנים: חברה חדשה וסדר קוסמי חדש" (עמוס פונקנשטיין(.
הגדרה זו היא הזדמנות לחזור אל המובן המקורי של המושג אפוקליפסה – התגלות ולברר מה הוא מעורר בכל אחת ואחד מאיתנו באופן אישי.
כשאני מתבונן על תקופת הסגר אני מבחין בכך שחלק מהאנשים חוו את תקופת הסגר כחוויה טובה שהעירה אצלם חלקים רוחניים שנרדמו אצלם כמו אכפתיות, דאגה, אחריות, הקשבה, סבלנות, חופש מקנאה ועוד…
מערכות יחסים נשכחות קמו לתחייה ונוצרו קשרים חדשים.
לפתע נוצר מקום לתשומת-לב לדברים הקטנים שבשגרה היו מובנים מאליהם ועכשיו הם מושא לגעגועים. לפתע יש זמן להרהור בשאלות הגדולות של החיים – מה חשוב לנו? מה מקדם אותנו?
הזמן עם עצמנו אפשר לנו לגעת במחשבות שהעדפנו לא לגעת בהן. לעורר רעיונות שאולי לא השתמשנו בהם נכון או לא השתמשנו בהם בכלל. זוגיות למשל, כל מה שקורה בינו לבינה, בינו לבינו, בינה לבינה. געגועים למשל, להורים, לעבודה, לחברים, לכוס אספרסו קטנה בבית קפה – חלקים רוחניים שנרדמו.
ניתנה לנו הזמנות יקרה מפז להעריך ולהוקיר מקומות בתודעה שהתנתקנו מהם או שהעברנו למישהו אחר את האחריות עליהם – להחזיק אותם עבורי כדי שיהיה לי טוב.
אני מבין, הבדידות מכרסמת בלב עד שהיא נוגעת באזור הפנטזיות. לעיתים זהו מגע כואב בעוצמות גבוהות עד כדי כך שאנשים מרגישים שהם בסכנה. החרדות עוטפות את הגוף ואת המחשבות. במצבים כאלה אנחנו נוטים לחפש נחמה בחיק הקיבוצי הבטוח, המוכר והידוע. מדורת השבט דולקת ללא הפסקה ומציתה רגשות הבאים לידי ביטוי כרצון עז – "בא-לי". בא-לי לקנות, בא-לי לבנות, בא-לי לאכול – המון בא-לי שתופס את מקומם של התנהגויות שנרגעו.
החלל הזה נותן מקום להכרות מחודשת עם עצמנו. אנחנו יכולים לשפר את עצמנו בכך שנכיר את עצמנו קצת יותר טוב.
איני מתכוון לומר שנשכח את עצמנו או נוותר על מי שאנחנו, אלא שנתחדש.
נתחדש במערכות יחסים טובות ומשמחות יותר בתוך הבית, נתחדש בעיסוקים שמהנים אותנו ומקדמים אותנו ולא נברח מעצמנו.
אני, למשל, למדתי המון על המחשב, חזרתי לקרוא ואפילו למדתי לבשל אוכל טעים. למדתי מה זו סבלנות, למדתי מה זה להיות רגוע ולמדתי ליהנות מהבוקר ומארוחות משפחתיות.
המון דברים טובים קרו לי בימי הקורונה, בתוך הבדידות.
השתדלתי לקבל את המצב הזה כשיגרה. למדתי להעריך את "חוסר-האונים" שלי ולהבין את מהותו – הוא מכריח אותי להבין כמה המציאות חזקה, כמה התבונה האנושית מוגבלת ולהכיר בכך שנכון להיום אין לי שום שליטה על הנגיף ועל המצב.
תובנה עמוקה התפתחה בי – אני צריך להיות ערוך ומוכן "למלחמה" חדשה בחיי. מלחמה באויב לא מוכר ובלתי נראה. מלחמה בפחד שחדר לחיי.
זוהי תובנה בכך שאין זה עוד מאבק שגרתי ורגיל כמו רבים שאני מכיר מחיי היום-יום שלי.
זוהי מציאות חדשה.
ניסיון החיים שלי – שלנו מדריך אותי להכיר בכך שהדרך היחידה לעבור את התקופה הזאת בטוב היא לאמץ את ימי הקורונה, את "חוסר-האונים" ולהפוך אותם לשגרת חיים חדשה – לא להיאבק. להפך, לקבל את המציאות בשלווה ובאהבה. לחבק אותה בשתי הידיים. להזכיר לעצמנו שאחרי הכל טוב לנו. המחשבה הזאת, בדרך כלל, מלווה גם בהרגשה טובה – אני מחובר לעצמי.
כשאני מחובר לעצמי אני מצליח גם לחוות את הקושי וגם לקחת את עצמי בקלילות. גם לראות את עצמי כחלק מהקולקטיב שעושה כעת חשבון נפש ועסוק בספירת מלאי החיים וגם להבחין בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, בין יש לאין, בין מלא לבין חסר.
כשאנחנו מחוברים לעצמנו אנחנו יכולים לא להיבהל.
אסור לנו להיבהל מהמצב.
נראה כי הנשמה שלנו זקוקה לאיוורור.
את המרווחים שנוצרים נמלא בדברים חדשים שאנחנו בוחרים.
אפשר לבחור להיעזר. אני בחרתי להיעזר בילדים כדי לשפר את מיומנויות האינטרנט שלי. צחקתי. אחרי שנים בהן ביקשתי מהם להתרחק מהמסך מצאתי את עצמי אומר להם "תחזרו לאינטרנט, הדור הבוגר צריך אותכם, אני באופן אישי צריך אתכם, תלמדו אותי".
כך התחלתי למצוא דרכים חדשות להעסיק את עצמי, לייצר לעצמי עבודה דרך האינטרנט; ליצור קשרים חדשים ולרענן קשרים ותיקים.
שמתי לב שיצר הבחירה חזק יותר ושאני יכול ויודע לבחור.
שמתי לב שאני רוצה לשמור הרבה ממה שקרה לי בבידוד.
התחלתי לחפש דרכים לשמר את היתרונות האלה –
איך לשמור על העצמאות שיצרתי בתוכי? איך לא לחזור לדפוסים ישנים ומזיקים?
איך לא להיסחף אל כל ההרס שהיה לפני הבידוד ולכל הארס שהיה בין האנשים?
אני יודע ומרגיש זאת באופן חזק וברור מאי-פעם –
אם לא נשמור על הטוב הזה – התקופה הזו תרד לטמיון.
אני מציע לכם לעשות מאמץ, לזכור ולשמור –
שמרו על עירנות ומודעות לקצב החיים ושגרת היומיום שלכם.
אמצו דפוסי התנהגות שגיליתם שהם טובים לכם.
שמרו על המרחב שנתן מקום לאכפתיות, לדאגה, לאחריות, להקשבה, לסבלנות, לחופש מקנאה ועוד…
טפחו את מערכות היחסים שיצרתם או שעוררתם.
זכרו את כל אותם הדברים הקטנים שהתגעגעתם אליהם ופנו להם זמן באופן קבוע.
המשיכו להרהר בשאלות הגדולות של החיים – מה חשוב לנו? מה מקדם אותנו? שימו לב לרעיונות שלכם, כתבו אותם, השתמשו בהם.
המשיכו לפתח התנהגויות שסייעו לכם להתמודד עם הבדידות, עם החרדות ועם אתגרי התקופה האחרים. במקביל – המשיכו להימנע מכל אותם דברים ששוטפים את התודעה ברצונות שאינם שלכם כמו קניות.
אחזו בשתי ידיים עדינות את הלמידות החדשות על עצמכם, את ההכרות המחודשת עם מקומות נשכחים והשתמשו בהם כדי להתחדש ולהכניס שמחה לחיים.
זכרו מי סייע לכם ברגעים הקשים, מי גילה אכפתיות, אהבה וחמלה – התקרבו אל האנשים האלה.
ואחרון – מצאו מסגרת שיסייעו לכם במשימות אלה כיוון שלשגרה יש נטייה לסחוף אותנו לאזורי הנוחות הישנים, לדפוסים ההרסניים. קחו אחריות על שימור הטוב הזה. תבחרו להתמיד בו.
אם תרצו – אשמח לסייע לכם במשימה.
אני כאן בשבילכם.
אשר